Sanhedrin Daf 60 סַנהֶדרִין דַף 60

The Mishnah on Daf 56a taught that when the witness finally expresses the exact curse he heard, with Hashem’s Name, the judges rise and tear their garments. The source that one stands upon hearing Hashem’s Name pronounced is from עלגון, king of Moav, who rose from his seat when Ehud said: "דבר אלקים לי אליך" – I have a message from Hashem for you. If עגלון, a gentile who only knew Hashem’s כינוי – subordinate Name (אלקים), still rose upon hearing it, then a Jew who hears the שם המפורש should certainly rise. The source for tearing one’s garments upon hearing blasphemy is from the three officers of Chizkiyahu, who came to him with torn garments to relate the blasphemy of רבשקה, officer of סנחריב the king of אשור when they laid siege to Yerushalayim. The torn garments are never repaired, which we derive from a gezeirah shavah from Elisha, who tore his garments when Eliyahu was taken, and an extra word ("קרעים") indicates שהן קרועים לעולם – that they are torn forever.

Shmuel said: השומע אזכרה מפי הנכרי אינו חייב לקרוע – one who hears blasphemy of a Divine Name by an idolator is not obligated to tear his garments. [Although the officers of Chizkiyahu tore their garments upon hearing the blasphemy of רבשקה, he was a Jewish מומר.] Shmuel also said: אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד – We only tear garments over blasphemy of the Specific Name of Hashem, לאפוקי כינוי דלא – as opposed to a subordinate Name, for which we do not tear קריעה. Both of these rulings are disputed by Rebbe Chiya, who said: השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע – one who hears blasphemy of a Divine Name nowadays is not obligated to tear his garments, שאם אי אתה אומר כן – because if you do not say so, נתמלא כל הבגד קרעים – all garments would be filled with tears, since blasphemy has become commonplace. This cannot refer to blasphemy from Jews, which certainly has not become so common! Rather, he refers to idolators’ blasphemy, which they do with a כינוי, since they are not familiar with the שם המפורש. This proves that originally, one was obligated to tear קריעה for blasphemy of an idolator, and with a כינוי.

The next Mishnah lists the forms of avodah zarah which incur סקילה: אחד העובד – whether one “serves” (explained below), or shechts or burns an offering, pours a libation, or bows down to it, ואחד המקבלו עליו לאלוה – accepts [an idol] on himself as a deity, והאומר לו אלי אתה – or says to it, “You are my god,” he is liable. If he honors it another way, such as embracing, kissing, or clothing it, he transgresses a לא תעשה, but is not liable to סקילה. Rebbe Yirmiyah explains the first phrase, "העובד", to mean העובד כדרכה – one who serves an idol in its usual way. One receives סקילה for any act which is the normal service for that particular idol, even if it is disgraceful (e.g., throwing stones at מרקוליס). The Gemara derives that any form of עבודת פנים – service normally performed inside the Mikdash is liable to סקילה, even if it is not the normal service for this idol. Therefore, shechting or burning an offering, or pouring libations (as well as זריקה – sprinkling blood, included in the word "מנסך") all incur סקילה. Bowing and accepting it as a deity are included by individual pesukim.

במתני' (לעיל דף נו, עמוד א) לענין ברכת השם, מוציאין כל אדם לחוץ שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן, וקורעין ולא מאחין, עומדין מנלן, א"ר יצחק בר אמי דאמר קרא ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך, ויקם מעל הכסא, והלא דברים קל וחומר ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי עמד, ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה, קורעין מנלן, דכתיב ויבא אליקים בן חלקיהו וגו' ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה, לא מאחין מנלן, א"ר אבהו אתיא קריעה קריעה, כתיב הכא קרועי בגדים, וכתיב התם ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים, ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים איני יודע שהן קרעים, ומה ת"ל קרעים מלמד שהן קרועים לעולם

אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע, וא"ת רבשקה ישראל מומר היה, ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד, לאפוקי כינוי דלא, ופליגי דרבי חייא בתרוייהו, דאמר רבי חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע, שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים, ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי, אלא פשיטא מעובד כוכבים, ואי שם המיוחד מי גמירי, אלא לאו בכינוי, ושמע מינה בזמן הזה הוא דלא הא מעיקרא חייב שמע מינה

במתני', העובד עבודת כוכבים, אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה, ואחד המקבלו עליו לאלוה, והאומר לו אלי אתה, אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ והסך והמלביש והמנעיל עובר בלא תעשה, ובגמ', מאי אחד העובד, אמר רבי ירמיה הכי קאמר אחד העובד כדרכה, ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה, מנהני מילי, דתנו רבנן אילו נאמר זובח יחרם הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר, תלמוד לומר לאלהים, בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר, אין לי אלא בזובח, מקטר ומנסך מניין, ת"ל בלתי לה' לבדו ריקן העבודות כולן לשם המיוחד, לפי שיצאה זביחה לידון בעבודות פנים מניין לרבות השתחואה, ת"ל וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם, וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו', עונש שמענו אזהרה מניין, ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר, יכול שאני מרבה המגפף והמנשק והמנעיל, ת"ל זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבין עליה מיתה, אף כל שהיא עבודת פנים וחייבין עליה מיתה, יצאה השתחואה לידון בעצמה, יצאה זביחה לידון על הכלל כולו