Bava Kamma Daf 64 בבא קמא דַף 64

On the previous Daf, Tannaim disagreed if one of the pesukim about paying כפל written by שומר is discussing a גנב itself, or if both pesukim discuss טוען טענת גנב. According to the opinion that both discuss טוען טענת גנב, the Gemara asks for the source that an actual thief pays כפל. A Baraisa from Chizkiyah’s academy darshens a passuk, which explicitly states that a thief pays כפל, to include כפל for all items. Although the Baraisa implies that the words שור and גניבה would include other items for כפל, Rava explains: תנא אחיים קא סמיך ליה – The Tanna is connecting the term גניבה with the word חיים, וכלל ופרט וכלל קא"ל – and is saying that the three terms together (גניבה, שור, and חיים) would constitute a כלל ופרט וכלל. After explaining how each word progressively expands the inclusion for כפל, the Baraisa concludes that all items could be derived without the term "אם המצא תמצא" – if being found it will be found, which remains superfluous. After an extensive discussion, the Gemara ultimately concludes that instead of a כלל ופרט וכלל, the passuk should be darshened as the more expansive ריבה ומיעט וריבה, which includes everything, and explains what the other terms teach.

The Gemara asks, according to the Tanna that one of the pesukim of שומר teaches a גנב’s laws of כפל, what is the passuk of אם המצא תמצא (explicitly discussing a thief) coming to teach? It answers that Rava bar Ahilai darshened it to teach Rav’s ruling:  מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור – one who admits to liability for a fine, and then witnesses came and testified as much, he is exempt from the קנס. The passuk "אם המצא תמצא" teaches: אם המצא בעדים – if it is found out through witnesses, תמצא בדיינים – then it will be found by judges that he must pay the קנס, פרט למרשיע את עצמו – this excludes one who incriminates himself. The Gemara below explains that there is an additional passuk, "אשר ירשיעון אלהים" – whom the judges find guilty, which teaches ולא המרשיע את עצמו – and not one who incriminates himself. Since we already know one does not become obligated to pay a קנס based on his admission, the first passuk much teach an additional novelty, that even if witnesses come thereafter, he remains exempt from the קנס. The other Tanna, who needs המצא תמצא to teach כפל by an ordinary thief, only has one exclusion for one who admits to קנס, and therefore holds that if witnesses later testify to his liability, he would pay the קנס.

The Gemara asks, ואימא גנב עצמו בשבועה – let us say that a thief himself only pays כפל if he swore a שבועה denying his theft (according to the Tanna that a thief’s כפל is taught in the pesukim of שומר). In a Baraisa, Rebbe Yaakov answers that the Torah says "שנים ישלם" – he shall pay twofold, meaning: שלא בשבועה – even without an oath. Abaye explains that if a thief would only pay כפל with a שבועה, it could have been derived from a טוען טענת גנב through a kal vachomer: If a שומר who claims the item was stolen, דבהיתירא אתא לידיה – where it came into his possession permissibly (to guard), must pay כפל (after swearing falsely), then an actual thief, דבאיסורא אתא לידיה – where it came into his possession illegally, certainly would pay כפל!? Since the Torah did not need to write "שנים ישלם" to teach that a גנב pays כפל, it must be teaching that he pays כפל even without a שבועה.

לעיל הביא הגמ' מחלוקת אם שני הפסוקים בכפל אצל שומר איירי בגנג וטוען טענת גנב או אם שניהם בטוען טענת גנב, ולהמ"ד ששניהם בטוען טענת גנב הביא הגמ' ברייתא דתנא דבי חזקיה למקור שגנב עצמו חייב כפל, ואף שמפשטות הברייתא משמע דלמד משור וגניבה רבא פירש, תנא אחיים קא סמיך ליה וכלל ופרט וכלל קא"ל, והגמ' מאריך לדרוש כל מילה ומילה לרבות דבר אחר ומסיק דסוף סוף אם המצא תמצא מיותר, ומסיק דאין הדרשה כלל פרט וכלל אלא ריבה ומיעט וריבה, ופירש מה למידין מכל המילים הפרטים

למ"ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב וגנב עצמו נפקא ליה מאם ימצא הגנב האי אם המצא תמצא מאי דריש ביה, מבעי לי' לכדרבא בר אהילאי דאמר רבא בר אהילאי מאי טעמא דרב דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, דכתיב אם המצא תמצא, אם המצא בעדים תמצא בדיינים, פרט למרשיע את עצמו, ולמ"ד תרוייהו בטוען טענת גנב דהאי אם המצא תמצא מפיק ליה לגנב עצמו מרשיע עצמו מנלן, מאשר ירשיעון אלהים ולא המרשיע את עצמו, ולמ"ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דאייתי ליה מהמצא תמצא למרשיע את עצמו האי אשר ירשיעון מאי דריש ביה, אמר לך ההוא מיבעי ליה למודה בקנס דפטור, ומ"ד תרוייהו בטוען טענת גנב קסבר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב

אימא גנב עצמו בשבועה, לא ס"ד דתניא רבי יעקב אומר שנים ישלם שלא בשבועה, אתה אומר שלא בשבועה או אינו אלא בשבועה, אמרת לא כך היה, מאי לא כך היה, אמר אביי לא לכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב וליתי בק"ו מטוען טענת גנב, ומה טוען טענת גנב דבהיתירא אתא לידיה אמר קרא לישלם תרי, גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה לא כל שכן, אלא שנים ישלם דכתב רחמנא בגנב עצמו למה לי דאפילו שלא בשבועה