Bava Kamma Daf 10 בבא קמא דַף 10

The Mishnah on Daf 9b had stated: הכשרתי במקצת נזקו – If I caused part of the damage, חבתי בתשלומי נזקו – I am liable in payment of his damage כהכשר כל נזקו – like causing the whole damage. A Baraisa illustrates: החופר בור תשעה – If one digs a pit nine tefachim deep, ובא אחר והשלימו לעשרה – and another came and completes it to a depth of ten tefachim, האחרון חייב – the last person alone is liable for death or damages it causes. Thus, although the second person only increased the pit’s capacity for damage, he is fully culpable for its damages. The Gemara notes that this disagrees with Rebbe, who said about this case: אחר אחרון למיתה – the damaged party goes after the last person for payments for his animal’s death, since the pit was incapable of killing when it was nine tefachim, אחר שניהם לנזקין – but he goes after both of them for payment for his animal’s damages, since both contributed to its damaging capacity. Rav Pappa explains how it can agree with Rebbe: למיתה ודברי הכל – the Mishnah, which holds only the last digger responsible, is discussing payment for the animal’s death, and is the opinion of everyone.

It was taught in a Baraisa: ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו – If five people were sitting on a bench, and did not break it from their combined weight, ובא אחד וישב עליו ושברו – and one more person came and sat on it, and broke it, this last person is fully liable. The Baraisa is discussing כגון פפא בר אבא – someone like Pappa bar Abba, who was extraordinarily heavy (and did not have permission to use the bench). The Baraisa about “partial damage” did not mention this case, because if the bench would not have broken without him, he caused all the damage himself. If it would have broken without him, he did nothing more than the others, and would not be solely responsible. The Gemara then asks what the Baraisa itself is discussing and asks further that the sixth person can claim that since the bench would not have broken without them, they should have risen when he sat down, and since they did not, they should share responsibility. It concludes that the case is: דבהדי דסמיך בהו תבר – he broke it as he was leaning on them (preventing them from rising) and teaches: דכחו כגופו דמי – that his force is like himself, and he is responsible for merely leaning on them, without actually sitting on the bench.

The Gemara notes that the Mishnah did not state "חבתי בנזקו" – I am liable for his damage, but "בתשלומי נזקו" – in the payment of his damage, which carries the connotation of  "השלמה" – completion. This teaches: שהבעלים מטפלין בנבילה – that the owner of the killed animal must deal with the carcass. It is his responsibility to sell it for its value, and the damaging party only pays the difference between its value while alive and the carcass’s value. The Gemara quotes three sources for this law and explains the need for all three. The Gemara asks, since damage payments may be made from anything of value, even bran, what difference does it make if the carcass belongs to the owner or the damager? Even if it belongs to the damager, he can simply use it as payment!? It answers: לא נצרכא אלא לפחת נבילה – it was only needed to be taught with respect to the carcass’s depreciation. Since it belongs to the owner immediately, he suffers the loss of any further depreciation between its death and the court case.

במתני' (לעיל דף ט, עמוד ב) הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו

תנו רבנן הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו כיצד, החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב, ודלא כרבי, דתניא החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין, רב פפא אמר למיתה ודברי הכל, איכא דאמרי לימא דלא כרבי, אמר רב פפא למיתה ודברי הכל

תניא ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו האחרון חייב, ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא, היכי דמי, אילימא דבלאו איהו לא איתבר פשיטא, אלא דבלאו איהו נמי איתבר מאי קעביד, סוף סוף מתניתא היכא מתרצא, לא צריכא דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה, דאמרי ליה אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין, ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר, לא צריכא דבהדי דסמיך בהו תבר, פשיטא, מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי קמ"ל דכחו כגופו דמי דכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר

במתני' הנ"ל, חבתי בתשלומי נזק, חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו, תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה, מנא הני מילי אמר ר' אמי דאמר קרא מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה, רב כהנא אמר מהכא אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם, עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם, חזקיה אמר מהכא והמת יהיה לו לניזק, וכן תנא דבי חזקיה והמת יהיה לו לניזק, אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק, אמרת לא כך היה, מאי לא כך היה, אמר אביי אי ס"ד נבילה דמזיק הויא ליכתוב רחמנא שור תחת השור ולישתוק, והמת יהיה לו למה לי ש"מ לניזק, והגמ' עושה צריכותא מכל הני ילפותא

א"ל רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא, השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה, דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין דידיה מבעיא, לא נצרכא אלא לפחת נבילה