Bava Metzia Daf 99 בבא מציה דַף 99

The Mishnah had taught that if the owner sent the cow with his own slave at the borrower’s request, the borrower is immediately liable. The Gemara objects: יד עבד כיד רבו – but a slave’s hand is halachically like the owner’s hand, and it should remain in the owner’s possession!? Shmuel answers that the Mishnah refers to sending with his עבד עברי, דלא קני ליה גופיה – whose physical self the master does not acquire. Therefore, the borrower becomes liable while the servant transports it. Rav says the Mishnah can refer to an עבד כנעני, but the case is, as the Gemara concludes, where the borrower said: הכישה במקל והיא תבא – “Strike it with a stick, and it will come to me.” Rav ruled about such a case: כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב – as soon as it left the lender’s domain and died, [the borrower] is liable.

Rav Huna said: השואל קרדום מחבירו – regarding one who borrows a hatchet from his fellow, בקע בו קנאו – if he chopped with it, he acquired it, but does not acquire it beforehand. Since a שואל is liable for אונסין even before acquiring it, Rav Huna’s ruling must have been לחזרה – regarding the owner’s retraction from the loan. He may retract until the borrower acquires the hatchet, after which it is in the borrower’s domain for the loan period. Rav Huna says a שואל acquires with usage, and not משיכה, which disagrees with Rebbe Ami, who said: המשאיל קרדום של הקדש – one who lends a hatchet of hekdesh to someone, מעל לפי טובת הנאה שבו – violated me’ilah equal to the pleasure of benefit gained from [the loan] (i.e., the borrower’s gratitude to him), which must be repaid to hekdesh, וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה – and his fellow the borrower is fully permitted to chop with it, because that usage was already converted to chullin through the loan. Rebbe Ami must hold the borrower acquires the loan with the original משיכה, before the usage, because otherwise the me’ilah did not yet take place, and it would not be permitted to use. Rebbe Elazar, as well as a Baraisa, also says: כדרך שתקנו משיכה בלקוחות – just as they instituted משיכה for purchasers, כך תקנו משיכה בשומרים – so too they instituted משיכה for שומרים.

Shmuel said that if one stole a cake of pressed dates which contains fifty dates, which are sold together for forty-nine perutos, but can be sold individually for a perutah each (totaling fifty), then if the cake belonged to an ordinary person, he pays forty-nine, but if it belonged to hekdesh, he pays fifty (plus the additional surcharge of a fifth). The Gemara explains that although the private owner can claim he would have sold the dates individually, so his loss is fifty perutos, a Mishnah teaches that damages of crops are assessed not based on their own value, but in the broader context of the field’s selling value. Thus, damages to a private individual (as well as theft, a form of damage) are assessed leniently.

The Gemara asks that this contradicts another ruling of Shmuel’s: a Mishnah teaches that if one stole a beam from hekdesh and built it into his house, he violates me’ilah after benefiting from it. Shmuel derived from this that if one lives in his fellow’s house without his knowledge, he must pay him. We see that Shmuel equated hekdesh’s payment to that of a הדיוט!? The Gemara concludes that Shmuel retracted from this latter ruling.

במתני' לעיל, אם אמר השואל שלח ביד עבדך השואל חייב מיד, והקשה הגמ', ביד עבדו חייב, יד עבד כיד רבו, אמר שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה, רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני, באמר ליה הכישה במקל והיא תבא, דאיתמר השאילני פרתך וא"ל ביד מי, וא"ל הכישה במקל ותבא, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב

אמר רב הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו, לא בקע בו לא קנאו, למאי, אילימא לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאילה, אלא לחזרה, בקע בו לא מצי הדר ביה משאיל, לא בקע בו מצי משאיל הדר ביה

ופליגא דרבי אמי, דא"ר אמי המשאיל קרדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו, וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה, ואי לא קנאו אמאי מעל, ואמאי חבירו מותר לבקע בו לכתחילה ניהדריה ולא ליקנייה ולא לימעול, ופליגא דר' אלעזר, דא"ר אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים, תניא נמי הכי כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה

אמר שמואל האי מאן דגזיל חביצא דתמרי מחבירו ואית בה חמשים תמרי, אגב הדדי מזדבנן בנ' נכי חדא, חדא חדא מזדבנן בנ', להדיוט משלם חמשים נכי חדא, להקדש משלם חמשים וחומשייהו, מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא, מתקיף לה רב ביבי בר אביי להדיוט אמאי משלם חמשים נכי חדא, נימא ליה אנא חדא חדא הוה מזבנינא להו, אמר רב הונא בריה דרב יהושע שמין בית סאה באותה שדה תנן, למימרא דסבר שמואל דין הדיוט לאו כדין גבוה דמי, והתנן נטל אבן או קורה מהקדש לא מעל, נתנה לחבירו הוא מעל, וחבירו לא מעל, בנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה, ויתיב ר' אבהו קמיה דרבי יוחנן ויתיב וקאמר משמיה דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, הדר ביה שמואל מההיא