Bava Metzia Daf 42 בבא מציעא דַף 42

The next Mishnah states that if one deposited money with his friend, צררן והפשילן לאחוריו – if he bundled it up and slung it behind him or handed it to his young child and did not lock the door adequately before them, he is liable, because he did not guard it as שומרים normally do. ואם שימר כדרך השומרים פטור – If he guarded it in the normal manner of שומרים, he is exempt. The first case is explained by Rav Yitzchak, based on a passuk: "וצרת הכסף בידך" – you shall bundle up the money in your hand, implying that אף על פי שצרורין יהיו בידך – even though it is bundled up, it should be in your hand.

Later, Shmuel says: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע – Money does not have any acceptable safeguarding except burying it in the ground. However, nowadays that people strike the ground to try to detect hidden valuables, it must be kept in ceiling beams. The Gemara eventually concludes that it must be inserted inside a wall, within a tefach of the floor or ceiling (where it cannot be detected by tapping the wall).

Rav Yitzchak said: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין – Berachah is only found in that which is hidden from the eye, as the passuk says: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך – Hashem will command the blessing to be with you in your silos ("באסמיך" hinting to "סמוי"). Rashi says this refers to produce increasing in quantity on its own. A Baraisa teaches that one about to measure one’s granary should say: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו – May it be Your will, Hashem our G-d, that You send berachah upon the work of our hands. When he begins to measure, he should say: ברוך השולח ברכה בכרי הזה – Blessed is the One who sends berachah upon this pile. If he said it after measuring, הרי זה תפילת שוא – this is a prayer in vain, because berachah is not found in something which has been weighed, measured, or counted, and is only found in that which is hidden from the eye, as above.

The Gemara relates an incident in which an אפוטרופוס for orphans purchased an ox for them and left it with a בקרא – herdsman. The ox lacked teeth and died from starvation. Rami bar Chama wondered who might be liable. The אפוטרופוס can say he fulfilled his obligation by giving it to the herdsman. The herdsman says that he put the ox together with the others, and put food before it, and was not aware that it could not eat. The Gemara challenges this excuse, since he is a שומר שכר, hired to care for the orphans’ animal, and איבעי ליה לעיוני – he should have checked if it was eating, and be liable for neglecting to do so. The Gemara explains that although the herdsman would normally have to pay the orphans, they had already recovered their purchase money from the seller, because the ox’s deficiency invalidated the original purchase. It concludes that the seller, who was a middleman, swears he did not know the ox was toothless, and the herdsman pays him דמי בשר בזול - the meat’s value when sold at a cheap rate. Rashi explains this rate was a compromise for the herdsman, who was not entirely at fault, and although he worked for the orphans and not the seller, this reflects Rebbe Yose’s view on Daf 35 that payment is made to the owner.

במתני', המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחוריו, או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שימר כדרך השומרים, ואם שימר כדרך השומרים פטור

ובגמ', בשלמא כולהו שלא שימר כדרך השומרים אלא צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד, אמר רבא א"ר יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך, אע"פ שצרורין יהיו בידך, אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, אמר רבא ומודי שמואל בערב שבת בין השמשות דלא אטרחוהו רבנן, ואי שהא למוצאי שבת שיעור למקברינהו ולא קברינהו מחייב, ואי צורבא מרבנן הוא סבר דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא, והאידנא דשכיחי גשושאי אין להן שמירה אלא בשמי קורה, והאידנא דשכיחי פרומאי אין להם שמירה אלא ביני אורבי, אמר רבא ומודה שמואל בכותל, והאידנא דשכיחי טפוחאי אין להן שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי קורה, ובכותל

א"ר יצחק אין הברכה מצוייה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, ופרש"י, הברכה, שמתברך ורבה, ת"ר ההולך למוד את גורנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה, מדד ואח"כ בירך הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצוייה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך

ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא, לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית, אמר רמי בר חמא היכי נדיינו דייני להאי דינא, נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה, נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תורי אוקימתיה אוכלא שדאי ליה לא הוה ידעינן דלא אכל, מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי, הכי נמי והכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי דאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה, אלא מאן קא טעין מריה דתורא קטעין איבעי ליה לאודוען, מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוי, בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא, הלכך מישתבע איהו דלא הוה ידע, ומשלם בקרא דמי בשר בזול, ועי' ברש"י שהאירך לפרש למה הספסר יש דין וטענה עם הרועה