Bava Metzia Daf 102 בבא מציה דַף 102

The Mishnah on the previous Daf taught that if one rents his house to another, the manure found in the courtyard belongs to the landlord. The Gemara asks that if the courtyard was also rented, or if the oxen belonged to the tenant, then the manure should belong to the tenant (in the former case, because his rented chatzeir acquires for him, and in the second, because the manure was produced by his cows).

The Gemara explains that the case is בחצר דמשכיר – with the landlord’s courtyard, which he did not rent out (as Rashi explains), ותורי דאתו מעלמא קמו בה – and cows which came from elsewhere were standing in it. Since the cows’ owners presumably were mafkir the manure, the landlord acquires it with his chatzeir. The Gemara notes that this supports the ruling of Rebbe Yose bar Chanina: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו – a person’s chatzeir acquires for him without his knowledge. The Gemara analyzes this principle at length.

Rebbe Yose bar Chanina’s ruling is challenged from a Baraisa which teaches that doves of a dovecote are subject to the mitzvah of שילוח הקן, and are prohibited to be taken by others because of "דרכי שלום" (i.e., Rabbinically). According to Rebbe Yose, the eggs should be acquired by the chatzeir, and be exempt from שליחו הקן, because the passuk says: "כי יקרא" – if a bird’s nest happens etc., פרט למזומן – which excludes a nest which is “at hand”!? Rava answers: ביצה ביציאת רובה הוא דאיחייבה לה בשילוח – an egg becomes obligated in שילוח when its majority leaves the mother’s body, ומיקנא לא קניא עד דנפלה לחצרו – but is not acquired (by one’s chatzeir) until it falls into his courtyard. It is during this interim that the Baraisa says the eggs are subject to שילוח הקן. Alternatively, the Gemara explains that since Rav says it is forbidden to acquire the eggs while the mother is roosting on them, they are subject to שילוח even after falling into his chatzeir, because כל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה – wherever he cannot acquire them because of the prohibition, חצרו נמי לא זכיא ליה – his chatzeir also does not acquire them.

[The Rabbinic prohibition against stealing is explained according to each interpretation.]

The next Mishnah states that if one rented out a house for a year, and a leap year was declared, adding a thirteenth month, the tenant does not pay extra. If it was rented per month, he must pay for the additional month. The Mishnah concludes with a story, which the Gemara explains to reflect a new case,  בשנים עשר זהב לשנה מדינר זהב לחודש – of a rate of “twelve gold [dinars] for a year, one gold dinar per month,” where Rabban Shimon ben Gamliel and Rebbe Yose ruled to divide the extra month’s payment. Three opinions are recorded about this ruling: (1) Rav says that he would have awarded the entire month’s rent to the landlord, because he holds תפוס לשון אחרון – “grasp the final expression” as primary (in this case, the “one dinar per month” phrase). The Tannaim divided the month because they were uncertain which phrase is primary. (2) Shmuel says the case is בבא באמצע חדש – when [the landlord] came in the middle of the thirteenth month. Because of the uncertainty, the tenant cannot be forced to pay time he already lived there but must pay to continue to remain in the house. (3) Rav Nachman says: קרקע בחזקת בעליה קיימת – land always stands in the possession of its owner. Thus, the burden of proof always rests on the tenant, even if the thirteenth month passed.

במתני', (לעיל דף קא, עמוד ב) המשכיר בית לחבירו הזבל של בעל הבית ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד, ובגמ', במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר, אמאי של בעה"ב, אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר, פשיטא, לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה, מסייע ליה לר' יוסי ברבי חנינא, דא"ר יוסי ברבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו

הגמ' הקשה על ר' יוסי בר' חנינה הנ"ל, מיתיבי יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח ואסורות בגזל מפני דרכי שלום, ואם איתא להא דאמר רבי יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן, אמר רבא ביצה ביציאת רובה הוא דאיחייבה לה בשילוח, ומיקנא לא קניא עד דנפלה לחצרו, וכי קתני חייבות בשילוח מקמי דתיפול לחצירו, אי הכי אמאי אסורות משום גזל, אאמן, ואיבעית אימא לעולם אביצים ומדנפיק רובה דעתיה עילוה, והשתא דאמר רב יהודה אמר רב אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר את הבנים תקח לך, אפילו תימא דנפלה לה לחצרו, כל היכא דאיהו מצי זכי ליה חצרו זכיא ליה, וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה חצרו נמי לא זכיא ליה

במתני', המשכיר בית לחבירו לשנה, נתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לו לחדשים, נתעברה השנה נתעברה למשכיר, מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור, ובגמ', מעשה לסתור, חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש יחלוקו, אמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר, מאי קא משמע לן תפוס לשון אחרון, ושמואל אמר בבא באמצע חדש עסקינן, אבל בא בתחלת חדש כוליה למשכיר, בא בסוף חדש כוליה לשוכר, ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימת, מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון היינו דרב, אע"ג דאפיך מיפך