Bava Kamma Daf 48 בבא קמא דַף 48

1. Permission to bake vs. permission to bring wheat into someone’s property

The Gemara relates that a woman once entered someone’s house with permission to bake. The homeowner’s goat ate the dough and died, and Rava required her to pay for the goat. Although Rav had taught that one is not responsible when an animal harms itself by eating his food, since she received permission to bring the dough in, she accepted to prevent it from causing harm, as will be explained. The Gemara asks, why is this different from a Baraisa which implies that a woman who brought wheat into someone’s courtyard with permission would not be responsible for an animal slipping on it!? The Gemara answers that regarding bringing wheat into someone’s property, כיון דלא בעיא צניעותא מידי – since it does not require any privacy, לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו – the courtyard’s owner does not need to remove himself from it; therefore, the owner remains responsible for protecting his property. However, regarding baking, כיון דבעיא היא צניעותא – since she requires privacy (because her arms are exposed during the process), מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו – the yard’s owner removes himself from the property when granting her permission to bake there; הלכך עלה דידה רמיא נטירותא – therefore, the responsibility of guarding his property is upon her.

The Mishnah on Daf 47b had taught: נפל לבור והבאיש מימיו חייב – If [the trespasser’s ox] fell into the homeowner’s pit and fouled its waters, [its owner] is liable. Rava said this is only when it fouled the waters while falling into them, when it is classified as shor. אבל לאחר נפילה פטור – But if it fouled them after falling, he is exempt, because the ox is then classified as the damager of bor (which damages passively), and water is the equivalent of “utensils” (being inanimate), ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים – and we never found a bor which is liable for damaged utensils. The Gemara asks that this is true according to Shmuel, who considers any obstacle a bor, even if it is owned. But according to Rav, who classifies all owned obstacles as shor, the owner should still be liable for the damaged waters!? Therefore, Rava’s statement is revised to be that the ox’s owner is only liable שהבאיש מגופו – where it fouled the waters with its body, אבל הבאיש מריחו פטור – but if it fouled them with [the carcass’s] odor, he is exempt, because גרמא בעלמא הוא – it is merely causative damage, וגרמא בעלמא לא מיחייב – and one is not liable for mere causative damage.

The Mishnah had taught that if the homeowner’s father or son was in the pit and was killed when the ox fell in, its owner pays kofer. The Gemara asks that the ox is a tam, which is not liable to kofer!? Rav answers that the animal was a mu’ad to fall onto people in pits, and Rav Yosef explains that it was not killed the first three times because דחזא ירוקא ונפל – the case is where it saw vegetation at the pit’s edge and fell in while trying to eat it (never intending to kill) and became a mu’ad to do so. Shmuel says the animal is a tam, and the Mishnah is the opinion of Rebbe Yose HaGlili, who holds that a tam would pay half-kofer. Ulla goes further and says that Rebbe Yose HaGlili holds like Rebbe Tarfon that a tam is liable to full damages in private property, so a tam would pay full kofer for killing someone in private property.

The Gemara notes that according to Ulla, the Mishnah picked a case of the owner’s “father or son” in the pit, because that would obligate full kofer, but according to Shmuel, אורחיה דמילתא קתני – it is teaching a common case but would apply to anyone.

ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא אתא ברחא דמרי דביתא אכלה ללישא חביל ומית, חייבה רבא לשלומי דמי ברחא, לימא פליגא אדרב דאמר רב הויא לה שלא תאכל, אמרי הכי השתא התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא הכא ברשות קביל עליה נטירותא (וברש"י פי' וטעמא דרבא לאו משום דקסבר דמאן דעל ברשות קביל עליה נטירותא דבהמות בעל חצר, דהא איהו הוא דשני לעיל כולה רבנן היא ואוקי דבעל קדירות כי על ברשות לא קביל עליו נטירותא, אלא כדמסיים הגמ' הטעם דאפיה שאני), ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה חייבת, טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור, אמרי לטחון חטים כיון דלא בעיא צניעותא מידי לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועליה דידיה רמי נטירותא, אבל למיפא כיון דבעיא היא צניעותא מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו הלכך עלה דידה רמיא נטירותא

במתני', (לעיל דף מז, עמוד ב) נפל לבורו והבאיש מימיו חייב, אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור, מ"ט הוי שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים, הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה מאי איכא למימר, אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור, מאי טעמא גרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מיחייב

במתני' (לעיל דף מז, עמוד ב) נפל לבורו והבאיש מימיו חייב, היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר

ואמאי הא תם הוא, אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן, א"ה בר קטלא הוא, אמר רב יוסף דחזא ירוקא ונפל, שמואל אמר הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר, עולא אמר ר' יוסי הגלילי היא דאמר כר' טרפון דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם, ה"נ כופר שלם משלם, בשלמא לעולא היינו דקתני היה אביו או בנו לתוכו אלא לשמואל מאי איריא אביו או בנו אפילו אחר נמי, אורחיה דמילתא קתני