Bava Kamma Daf 106 בבא קמא דַף 106

Rav Huna said in Rav’s name: If one says to his fellow: מנה לי בידך – “A maneh of mine is in your possession,” and the defendant denies it and swears, and afterwards witnesses testify against him, he is exempt from paying, because the passuk says: "ולקח בעליו ולא ישלם" – and its owner shall accept it and he shall not pay, which teaches: כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון – once the owner has accepted a שבועה, [the defendant] no longer pays money. Rava said that although Rav’s ruling is reasonable regarding a loan (which is called “payment”), but not a פקדון, his ruling actually includes even a פקדון, because the above passuk is discussing a פקדון. The Gemara clarifies that this exemption only applies to a שבועה imposed by Beis Din. After several challenges, Rava concludes that whenever the defendant admits to lying, Rav agrees that he pays, since the Torah obligated paying the principal and an additional fifth. Rav also concedes that one who falsely swore the פקדון was stolen must pay, since the Torah obligated paying כפל. Rav’s ruling applies to one who falsely claimed it was lost and was discredited by witnesses.

Rebbe Yochanan taught that a שומר who falsely swore the פקדון was stolen, and then shechted it, pays ד' וה'. He was challenged from a Baraisa which teaches about such a case that if witnesses testified he ate the animal, he pays כפל. Since shechting is required before eating, it seems he does not pay ד' וה' for shechting it!? The Gemara answers that the case is where he ate it without shechitah. Several other answers are discussed, including כגון שעמד בדין – where [the thief] stood for judgment and was found guilty, and was told to go pay. Shechting afterwards would not obligate ד' וה', as Rava taught: צא תן לו – if Beis Din told him, “Go pay him,” טבח ומכר פטור – and he then shechted or sold it, he is exempt from paying ד' וה'. Since Beis Din issued a final verdict, the original theft ended, so if he subsequently shechts it, he becomes a גזלן – robber, who does not pay ד' וה'. If Beis Din merely said, חייב אתה ליתן לו – “You are obligated to pay him,” the verdict is not final, and he would be liable to ד' וה' for shechting it.

Rebbe Yochanan said: הטוען טענת גנב באבידה – One who claims and swears falsely about theft by a thief regarding a lost item which he found, pays כפל. This is challenged from a Baraisa which darshens: "כי יתן איש" – If a man shall give [someone a פקדון], teaching: אין נתינת קטן כלום – a minor’s giving of a פקדון is nothing, i.e., a שומר would not swear about such a פקדון, nor pay כפל for טוען טענת גנב. This applies even if the owner claims it as an adult. But if one pays כפל even for swearing falsely about a found item, which was never “given” to him to watch, then a פקדון given by a קטן should also be liable!?  Two answers are given: (1) the Baraisa’s case is where the שומר consumed the item while the owner was still a קטן, and a legal claimant never owned it (as opposed to an אבידה, which was owned by an adult). (2) Rav Ashi says: אבידה קא אתיא מכח בן דעת – a lost item came to the finder’s possession on the strength of a mentally competent person, despite not being “given” by him, as opposed to a פקדון of a קטן.

אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור, שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון, אמר רבא מסתברא מילתיה דרב במלוה דלהוצאה ניתנה אבל פקדון ברשותיה דמריה קאי, והאלקים אמר רב אפילו בפקדון דכי כתיב קרא בפקדון כתיב

אמר רבא כל הודה לא שנא טוען טענת אבד ולא שנא טוען טענת גנב לא אמר רב, דהא כתיב והתודה דבעי שלומי קרן וחומש, טוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב דהא כתיב תשלומי כפל, כי קאמר כגון שטוען טענת אבד ונשבע ולא הודה ובאו עדים

א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, איתיביה רבי חייא בר אבא לר' יוחנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל, והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וקתני משלם תשלומי כפל, תשלומי כפל אין תשלומי ד' וה' לא, הכא במאי עסקינן כגון שאכלו נבילה, ולישני ליה כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו, דהא אמר רבא צא תן לו טבח ומכר פטור, מאי טעמא כיון דפסקיה למילתיה וטבח ומכר הוי גזלן וגזלן לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר חייב, מאי טעמא כל כמה דלא פסיקא ליה מילתא אכתי גנב הוא, אמרי וליטעמיך לישני ליה בשותף שטבח שלא מדעת חבירו אלא חדא מתרי ותלתא טעמי נקט

אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, מאי טעמא דכתיב על כל אבדה אשר יאמר, איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום, ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין, ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד, ואם איתא תיהוי נמי כאבידה, א"ל הכא במאי עסקינן כגון שאכלו כשהוא קטן, אבל כשהוא גדול מאי הכי נמי דמשלם, אי הכי אדתנא עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ליתני עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד, א"ל תני עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד, רב אשי אמר לא דמי אבידה קא אתיא מכח בן דעת והא לא אתיא מכח בן דעת