Bava Basra Daf 121 בבא בתרא דַף 121

Rabban Shimon ben Gamliel said: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים – there were no festive days for Yisroel like the fifteenth of Av and Yom Kippur, for on those days the maidens of Yerushalayim would go out with borrowed white garments, so as not to shame embarrass those who had none. Yom Kippur is understandably a festive day, since it is יום סליחה ומחילה – a day of forgiveness and pardon, and the second set of לוחות were given then. Six explanations are given for the significance of the fifteenth of Av: (1) יום שהותרו שבטים לבא זה בזה – it was the day when the shevatim were able to intermarry, when the previous generation of inheriting women, who could only marry their own shevet, had ended. (2) Shevet Binyomin became permitted to marry other shevatim following the incident of פלגש בגבעה. (3) יום שכלו בו מתי מדבר – it was the day those destined to die in the Midbar ceased to die, after which Hashem spoke to Moshe as before. (4) Hoshea ben Elah removed the guards stationed by Yeravam ben Nevat to prevent Jews from going to Yerushalayim for the רגלים. (5) The slain Jews of Beitar were buried. (6) They stopped cutting down trees for the מזבח (afterwards, the wood did not sufficiently dry out), completing this great mitzvah.

A Baraisa states: שבעה קפלו את כל העולם כולו – the lifetimes of seven people spanned the history of the entire world. מתושלח saw Adam (Rashbam explains he served him); Shem (Noach’s son) saw מתושלח; Yaakov saw Shem; Amram (Moshe’s father) saw Yaakov; אחיה השילוני saw Amram; Eliyahu Hanavi saw אחיה השילוני, and Eliyahu is still alive. The Gemara wonders how אחיה השילוני, who lived during the first Beis Hamikdash, could have seen Amram (who died in Mitzrayim), since the passuk says "ולא נותר מהם איש" – and no man was left of [those who left Mitzrayim],” except for Kalev and Yehoshua!? Rav Hamnuna answers: לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי – the decree was not made against shevet Levi, and אחיה was a Levi. Since the Torah says all those who were counted from twenty years old and above would die, this teaches that shevet Levi, who was counted from age thirty, was not included in the decree.

The Gemara challenges the assertion that no one from other shevatim (aside from Levi) survived the מדבר, since a Baraisa teaches that יאיר and מכיר, sons of Menashe, were born in Yaakov’s lifetime, and did not die until the Jews entered Eretz Yisroel: the passuk says that the men of עי struck "כשלשים וששה איש" – about thirty-six men. Rebbe Yehudah explains that literally thirty-six men were killed. Rebbe Nechemiah objects that the passuk says “about” thirty-six men died, and instead interprets it that יאיר בן מנשה died, ששקול כרובה של סנהדרין – who was equal to the majority of Sanhedrin (thirty-six men). This proves even non-Leviim survived the מדבר!? Rav Acha bar Yaakov answers: לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים – the decree was not made against those [younger] than twenty years, ולא על יתר מבן ששים – nor on those [older] than sixty. The passuk says that those twenty years old and above would die, and we learn a gezeirah shavah from ערכין (ומעלה ומעלה) to teach that just as regarding ערכין, those above sixty are like those under twenty (in having a different value from one between those ages), here too, those above sixty are like those under twenty, and excluded from the decree. Thus, אחיה could have survived the מדבר even if was not a Levi.

תנן התם אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, בשלמא יום הכפורים יום סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה, רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל, דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה, מאי דרוש, ממנו ולא מבנינו, רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה, עולא אמר יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה

תנו רבנן שבעה קפלו את כל העולם כולו, מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני ועדיין קיים, ואחיה השילוני ראה את עמרם והא כתיב ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אמר רב המנונא לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי, דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, מי שפקודיו מבן עשרים יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים

ומשאר שבטים לא עייל והתניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ, שנאמר ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש, ותניא שלשים וששה ממש דברי ר' יהודה, אמר לו רבי נחמיה וכי נאמר שלשים וששה והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה, אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין, אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים, לא על פחות מבן עשרים דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה, ולא על יתר מבן ששים גמר ומעלה ומעלה מערכין, מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן כ', אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים