Bava Metzia Daf 58 בבא מציה דַף 58

The Mishnah (Daf 56a) taught that a שומר חנם does not swear about hekdesh funds. This contradicts another Mishnah about city residents who sent their annual half-shekalim to Yerushalayim with sheluchim, and they were lost or stolen. If the תרומת הלשכה procedure (when coins were separated for קרבנות צבור) was performed before they knew the shekalim were missing, the city residents receive a share in the korbanos and do not have to replace the coins. Therefore, the sheluchim must swear to the treasurers that they were not negligent. If the תרומת הלשכה did not take place, they swear to the city residents, who must again contribute half-shekalim. This proves a שומר חנם does swear to avoid liability!? Shmuel says the case is with a שומר שכר, and he swears to collect his wages. The Gemara clarifies that in even in the first case, they swear to the city residents (their employers), albeit in the treasurers’ presence. Furthermore, they must swear the coins were “lost or stolen” due to an אונס, for otherwise they would forfeit their pay. Rebbe Elazar answers that this shevuah is a Rabbinical enactment (required to exempt a שומר חנם from liability), שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות – so people should not be careless with hekdesh.

The next Mishnah states: כשם שאונאה במקח וממכר – Just as there is wronging in buying and selling, כך אונאה בדברים – so there is wronging with words. The Mishnah gives several illustrations: One should not ask a merchant for an item’s price if he has no intention to buy it. One should not tell a בעל תשובה, "זכור מעשיך הראשונים" – Remember your past deeds. Similarly, one should not tell a descendant of גרים, “Remember your ancestors’ deeds.” A Baraisa derives this prohibition from the apparently superfluous passuk: לא תונו איש את עמיתו – a man shall not wrong his fellow (monetary אונאה is taught in an earlier passuk). The Baraisa adds more examples, including telling a גר coming to learn Torah: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – a mouth which ate neveilos, tereifos, and vermin and creeping creatures, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה – is now coming to learn Torah, which was said by the mouth of the Almighty? If someone is suffering, ill, or buried his children, one should not speak to him the way Iyov’s friends spoke to him. The Baraisa concludes that the Torah concludes "ויראת מאלקיך" – you shall fear your G-d, because this prohibition depends on his private intent.

Rebbe Yochanan quoted Rebbe Shimon bar Yochai: גדול אונאת דברים מאונאת ממון – verbal wronging is a greater sin than monetary wronging, because the Torah writes "ויראת מאלקיך" concerning the former, and not the latter. Rebbe Elazar says that אונאת דברים is worse because it harms the person’s self, and the other only harms his money. Rebbe Shmuel bar Nachmani says that monetary אונאה is ניתן להישבון – subject to possible repayment, but אונאת דברים cannot be undone. A Baraisa was taught before Rav Nachman bar Yitzchok: כל המלבין פני חבירו ברבים – anyone who makes his friend’s face turn white from embarrassment in public, כאילו שופך דמים – it is as if he spills his blood. Rav Nachman bar Yitzchok supported this: דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא – for I have seen that the red coloring leaves his face, and it turns white. Abaye asked Rav Dimi what the people of Eretz Yisroel are especially careful about, and he responded that they are careful not to embarrass people, because Rebbe Chanina taught, as the Gemara explains, that all who descend to גיהנם ascend except for three, including someone who embarrassed his friend in public.

איתא במתני', (לעיל דף נו, עמוד א) דשומר חנם של קדשים אינו נשבע, ורמינהו בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברין, ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן, אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן, אי הכי נשבעין לגזברין לבני העיר מבעי ליה, אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברין כי היכי דלא נחשדינהו, ואי נמי כי היכי דלא לקרו להו פושעים, והא נגנבו או שאבדו קתני ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא לפסיד, אמר רבה נגנבו בלסטין מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים, א"ר אלעזר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות

במתני', כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו

ובגמ' ת"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר, אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון, כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים, והברייתא הביא עוד דוגמאות של אונאת דברים, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה, אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב , והגמ' מסיים דכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלקיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך, ור' אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו, רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון, תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, א"ל שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא, אמר ליה אביי לרב דימי במערבא במאי זהירי, א"ל באחוורי אפי, דאמר רבי חנינא כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו, מכנה היינו מלבין, אע"ג דדש ביה בשמיה